אבי, רובן בן ארטשס בדליאן – מהנדס בולט בארמניה, מפתח וחוקר, מתכנן בנייה מתועשת למגורים, עורך פרויקטים רבים של מבני ציבור, ותעשייה, חבר האקדמיה הלאומית להנדסה, חתן פרס המדינה
אני אסירת תודה לעורכי עיתון זה על הצעתם לספר על אבי בעמוד העיתון. צירופי מילים: “מבניי בדליאן” או “מערכת קונסטרוקטיבית של בדליאן”, היו ביטויים מוכרים לאוכלוסייה רחבה של ירוואן במשך כמה עשורים של חייו. הוריי נולדו ולמדו בטביליסי, במכון הפוליטכני רכשו השכלה ותואר של הנדסה אזרחית. לאחר מכן, נשלחו לעבודה במפעל המתכות ברוסטאווי. שם הם נפגשו, התחתנו וגידלו אותי ואת אחי עד שמלאו לי 5 שנים. בשנה האחרונה של לימודי התואר של אבי נפתחה באותו מכון פקולטה ללימודי אדריכלות, שהיו בעצם חלום ומטרתו מילדות. הוא התקבל והשלים תואר גם במקצוע השני – ארכיטקטורה (1949). תוך מספר שנים אבי הפך להיות אדריכל הראשי של המפעל. חובה לציין, שבתחילת מלחמה אבי פנה לבית ספר לטיסה, כדי להשתתף במלחמה. הוא לא התקבל מסיבה שאביו הוכרז כאויב העם ב-1938. מאותו סיבה הוא לא התקבל גם ללימודי אדריכלות במוסקבה. במהלך שנות לימודיו היה אבי אלוף התעמלות קרקע בעיר טביליסי. מארגני תחרויות כינו אותו כ-בדליאני, כדי לבטא שם משפחה כמעט גיאורגי. אבי לא אהב את זה. הוא החליט לשרת דווקא את מולדתו – את ארמניה. בשנת 1958 הוא קרא בעיתון ארמני, (היה לו מנוי קבוע) שארמניה מתכוננת לבצע בניית מגורים בהיקפים גדולים, ובעניין זה מכריזה על תחרות לפיתוח קונסטרוקציה לבנייה מתועשת של מבני מגורים עמידים בפני רעידות אדמה. אבא שלי התחיל לעבוד קשה על פיתוח פתרון. אחרי מספר הגשות וסירובים כואבים, הפיתוח שלו התקבל. אבי קבל הזמנה לעבוד במכון לאומי לתכנון תעשייתי. בנוסף למשרה הוא קיבל דירה למחייה בירואן, ומשפחתנו עברה לארמניה. אבי התחיל לעבוד כמהנדס בשיתוף עם אדריכלים מפורסמים בירוואן: רפאל ישראליאן ורזמיק אלאוורדיאן. עד מהרה הצוות הופקד על תכנון בניין חדש לתיאטרון הממלכתי הארמני על שם ג. סונדוקיאן. אבי היה מתכנן קונסטרוקציה ראשי. וכך קרה, שבזמן חולי ופטירתו של אדריכל הפרויקט, אבי לקח על עצמו גם את ההובלה של התכנון האדריכלי. הבניין תוכנן ונבנה תוך 3 שנים. אם מישהו לא ביקר בתיאטרון לפני שנות ה-90 הקשות, אני רוצה לספר לו, שהיה בטרקלין התיאטרון גן אקזוטי עם צמחים מיוחדים, בריכה עם דגי זהב, ותבליטים קראמיים מעשה ידי פסל מפורסם. כל צוות המתכננים קיבל פרס המדינה. ובשנת 1967 אבי מונה לסגן הנשיא של ועדה המדינית לבנייה. בכל השנים אבי לא הפסיק לעבוד גם על שיפור של הפטנט ההנדסי שלו לבנייה מתועשת למגורים. הוא עבד בבית, בערבים, אחרי עבודה אינטנסיבית במשרד. הוא פיתח שיטת בניה ממסגרות בטון מזוין טרומי, מחוברות בשלד חזק ובמיוחד עמיד מבחינה סייסמית- שיטה חדשה, ייחודית, ומאפשרת מהלך בניה מהיר וזול. ב-1968 נבנה הבניין הראשון בשיטה זו. רק בשנות 1972-85 נבנו יותר מ-300 מבנים בני 16-18 קומות, עם יותר מ-1,000,000 מ”ר שטחי בניה. הם תוכננו גם ע”י אדריכלים אחרים. נבנו גם שכונות שלמות בירוואן, וגם מבנים בערים אחרות: בטשקנט, בקיסלובודסק, ולדיקאבקז, נאלצ’יק ועוד הרבה אחרים. הפטנט נתן מענה לבעיה תמידית של חוסר דיור. ב-1972 אבי התחיל לעבוד כמנהל מכון לבניה וחומרי בניה. הוא הרחיב את המכון מ-300 ל-700 עובדים, הוסיף אגפים ומעבדות חדשות, הוסיף גינות ומגרשי ספורט לעובדים. בהנהגתו התבצעו מחקרים מדעיים של מבנים וחומרי בנייה, נערכו תקנים ומסמכי הוראות, נוצרו כיווני מחקר חדשים. הייתי איתו בשנה האחרונה של חייו: 2005-2006 (נולד ב-1923), ויכולה להעיד שהוא עבד עד יומו האחרון. נכון להיום, צאצאיו ממשיכים בדרכו המקצועית, בכך אני רואה את עוצמת השפעתו
אירנה בדליאן
