במשך שנים ארוכות, מדינת ישראל פעלה באופן אקטיבי ומכוער כדי למנוע הכרה בינלאומית בג’נוסייד הארמני, כך עולה ממברקים של משרד החוץ שנחשפו לאחרונה בארכיון המדינה. הגיע הזמן לתקן את העוול נשיא ארה”ב, ג’ו ביידן, הגיע לביקור בישראל כשהוא בשפל בסקרים, ולאחר שהפר את מרבית הבטחות הבחירות שלו והיה אחראי על שורה ארוכה של כישלונות ומבוכות בינלאומיים.מי שנבחר לנשיאות בזכות קמפיין “רק לא טראמפ” נפגש עם מי שמונה לראשות ממשלת ישראל בזכות קמפיין “רק לא ביבי”, יאיר לפיד. כלל לא ברור שמי מהם יזכה לכהונה נוספת.אחת מנקודות האור של כהונת ביידן עד כה היתה ב-21 באפריל אשתקד, כשהכיר באופן רשמי בטבח שביצעה האימפריה העותמאנית בארמנים במהלך מלחמת העולם הראשונה, כרצח עם.”בכל שנה ביום זה, אנחנו זוכרים את חייהם של כל מי שמתו ברצח העם הארמני בעידן העותמאני, ומחייבים את עצמנו למנוע מזוועה כזו להתרחש שוב… אנחנו מאשרים את ההיסטוריה. אנחנו עושים זאת לא כדי להטיל אשמה אלא כדי להבטיח שמה שקרה לעולם לא יחזור על עצמו”, נכתב אז בהצהרה שפורסמה מטעמו.לשכת עורכי הדין האמריקאית-ארמנית, אחד הארגונים החזקים והחשובים בתפוצה הארמנית בעולם, פנתה במאי השנה לקבינט המדיני-ביטחוני הישראלי, וביקשה מהממשלה לנצל את ביקור ביידן כדי להצטרף להכרתו בג’נוסייד הארמני.ב-5 ביולי, כשבוע לפני הביקור, שלחו 60 אזרחים ישראלים לקבינט הודעת תמיכה בקריאת לשכת עורכי הדין, ובהם אישי ציבור: היועמ”ש לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר, יו”ר הכנסת לשעבר אברום בורג ואל”מ (מיל’) זאב רז; אנשי אקדמיה בכירים: פרופ’ אוה אילוז, פרופ’ דוד אנוך, ופרופ’ פרנסס רדאי; וכן חוקרי שואה וג’נוסייד כמו פרופ’ חוי דרייפוס, פרופ’ דניאל בלטמן, פרופ’ דליה עופר ופרופ’ יאיר אורון.יש לקוות שהפעם לא תחזור ההתנהלות המבישה של משרד החוץ, כפי שנחשפה במברק ששלחה היועצת לשר החוץ יעל ורד לסגן מנהל לשכת המנכ”ל ב-9 במאי 1985. במברק הציעה להתעלם ממכתב ששלחו ארמנים לראש הממשלה אז, שמעון פרס, בבקשה שיכיר בג’נוסייד הארמני.”מכיוון שהמכתב מוען לראש הממשלה – תל אביב, אני מציעה שלא להשיב עליו. אם לאחר זמן ימסרו גורמים ארמנים לעיתונות כי כתבו לראש הממשלה על השואה הארמנית ולא נענו, ניתן יהיה להגיב, אם יהיה צורך, כי אמנם נשלח מכתב כלשהו לראש הממשלה בתל אביב, וכיוון שהוא אינו יושב בתל אביב – לא ניתן היה להשיב על מכתב כזה”, נכתב במברק. הפעם המכתבים נשלחו באמצעות דואר אלקטרוני, כך שהטיעון הזה לא צפוי להחזיק.לפיד כבר ניסה בעבר לשכנע את חברי הכנסת לתמוך בהצעת חוק שיזם והגיש להכרה בג’נוסייד הארמני. ב-14 בפברואר 2018 הקדיש לכך נאום במליאת הכנסת, שבו אמר:”ב-22 באוגוסט 1939 נפגש היטלר עם מפקדי הצבא שלו ונאם לפניהם – הם התחילו אז לתכנן את שואת היהודים – ובנאומו אמר את המשפט: אחרי הכל, מי עדיין מדבר היום על השמדתם של הארמנים? מפני שאם לא מדברים על שואות, יקרו עוד שואות; מפני שאם אנחנו לא מכירים בזה שנרצחים עמים, יירצחו עוד עמים. וכששתקו על רצח העם הארמני, זה הוביל לשתיקה סביב רצח העם היהודי.”השאלה שמוצבת לפני הכנסת היום היא לא שאלה מעשית, היא לא שאלה של יחסי חוץ – היא שאלה מוסרית בסיסית: האם אנחנו כיהודים יכולים להתעלם משואה? רצח העם הארמני הכיל בתוכו את כל המרכיבים שאנחנו מכירים מההיסטוריה שלנו… איש לא עשה דבר, וקולו של העולם לא נשמע.”ברוך השם, עברו מאז הרבה שנים. אנחנו תבענו וקיבלנו, בצדק גמור, מן העולם הכרה באשמתו בשואת היהודים. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתעלם מרצח עם אחר, מרצח ילדיו, נשיו, זקניו. זה לא מוסרי, זה לא הגון, ויש לנו מחויבות”.בדומה להצעות רבות קודמות, גם זו של לפיד נדחתה, הפעם ברוב של 42 חברי כנסת שהתנגדו ו-21 חברי כנסת שתמכו
להשפיע על חיים טופול שלא ישתתף
מברקים של משרד החוץ שנחשפו בשבועות האחרונים בארכיון המדינה מראים כי לא רק, כפי שח”כ לפיד אמר במליאה, “שנה אחרי שנה מדינת ישראל מתעלמת”, אלא שמאחורי הקלעים מדינת ישראל פעלה באופן מכוער כדי למנוע הכרה בינלאומית בג’נוסייד הארמני.משרד החוץ הישראלי הקפיד לסייע לקמפיין ההכחשה שהובילה טורקיה, למשל. לפי המברקים, אין מדובר בהכחשה בלבד, אלא בהתעמרות של ממש בעם הארמני – שרובו צאצאים של ניצולי ופליטי הג’נוסייד.במברק מ-24 במאי 1970, ששלח סגן מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, ברוך גלעד, הוא דיווח לקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, כי נודע שמפיק אמריקאי בשם אליוט קסטנר מתכנן לצלם בישראל סרט על בסיס הספר של פרנץ ורפל “ארבעים הימים של מוסא דאג”. גלעד ביקש מהקונסול “לבדוק, בצורה דיסקרטית, מי הוא אותו אליוט קסטנר, האם הוא יהודי, האם יש אפשרות להשפיע עליו והאם הוא מתייחס ברצינות לתוכנית הסרט”.במברק מ-3 ביולי 1970, ששלח הציר הישראלי בטורקיה, דניאל לאור למחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ, הוא כתב: “הטורקים רגישים ביותר לנושא והם עשויים לראות בהפקת סרט מעין זה מעשה בלתי ידידותי. תגובתם עשויה להיות מעבר לכל פרופורציה. מן הראוי לבוא במגע עם הנוגעים בדבר כדי למנוע הפקת הסרט בישראל
טריילר ל”אררט”, הסרט העלילתי הראשון שעוסק בשואת העם הארמני, שהוקרן בפעם הראשונה ב-2002
במברק ששלח ב-16 ביולי 1970 היועץ לענייני תרבות בשגרירות ישראל בלונדון, אהרון מגד, לסגן מנהל מחלקת מזה”ת גלעד, הוא דיווח שנפגש עם המפיק אליוט קסטנר, והתברר ש”כל העניין עורבא פרח. הוא אינו מתכונן להפיק אותו בשנתיים הקרובות ולא החליט כלל שיפיק אותו בישראל”.שלוש שנים לאחר מכן, במברק מ-25 ביוני 1973, ששלח מנהל המחלקה לקשרים עם כנסיות במשרד החוץ, מיכאל פרגאי, אל מנהל מחלקת ההסברה במשרד, הוא דיווח שבישוף מהפטריארכיה הארמנית בירושלים סיפר לו שבקרוב ייחתם הסכם לכתיבת תסריט על בסיס הספר “ארבעים הימים של מוסא דאג” על ידי חברה אמריקאית בקליפורניה, וכי עומד להיגמר משא ומתן עם חיים טופול שישחק את תפקיד הגיבור הראשי.במברק מ-1 ביולי 1973, שנשלח לפרגאי ממחלקת מזרח התיכון במשרד החוץ, נמסרה לו חוות דעתה בעניין: “הסרט המוצע והשתתפותו של חיים טופול כשחקן ראשי מהווים מקרה חמור ביותר ביחסינו עם טורקיה. אנו בדעה שאין מקום לסיוע ועל אחת כמה וכמה למנוע את השתתפותו של חיים טופול”.על בסיס חוות הדעת הזו, במברק מ-9 ביולי 1973, פרגאי פנה אל מנהל מחלקת קשרי תרבות במשרד החוץ וביקש ממנו “לבדוק אם ניתן להשפיע על חיים טופול כי לא יחתום על חוזה השתתפות בסרט זה”, בנימוק שבקשרי ישראל-טורקיה קיימת רגישות רבה לנושא זה, וטופול “מזוהה בעיני כל עם ישראל”.ב-15 ביולי 1973, פרגאי עדכן במברק את מנהלת מחלקת מזה”ת במשרד החוץ כי מנהל מחלקת צפון אמריקה, אפי עברון, “מיודד עם חיים טופול, וינסה לדבר אל ליבו שלא יתקשר עם הסרט
ניסו למנוע קשרים בין קהילות
לפי המברקים שנחשפו, משרד החוץ הישראלי פעל גם כדי לסכל קיום אירועים בתוך ישראל. באפריל 1985, משרד החוץ ניסה להפעיל לחצים כבדים על ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, שלא ישתתף בכנס בעניין הג’נוסייד הארמני במכון טרומן באוניברסיטה העברית.למברק, שנשלח ב-23 באפריל 1985 ממחלקת מזה”ת לממונה על השגרירות הישראלית באנקרה, צורפה כתבתו של עקיבא אלדר ב”הארץ” על לחצי משרד החוץ. מחלקת מזה”ת כתבה כי “האירוע כשלעצמו לא זכה עד כה לכל ציון בתקשורת. קרוב לוודאי שהדברים היו נשארים כך אלמלא ההתערבות של גורם רשמי אשר מיקדה מיד את תשומת הלב ומצאה דרכה לעיתונות. לידיעתכם לא היינו מתערבים כלל אילו לא היה מדובר ביוזמה נרחבת יותר של קולק”.במברק מ-13 במאי 1985, ששלח נציג המוסד למנהל מחלקת מזה”ת במשרד החוץ, יצחק ליאור, דיווח כי בפגישה עם העמיתים הטורקים של המוסד, אלה העלו את נושא ההשתתפות קולק באירוע במכון טרומן “בבחינת רצון להבין מדוע אנו מאפשרים קיום אירועים כגון אלה”.לדברי נציג המוסד, הוא הסביר לעמיתיו הטורקים את המציאות הפוליטית בישראל, ואת האילוצים הפוליטיים הקיימים בארץ בכל הנוגע לפיקוח והגבלות ביטחוניות, ואילו העמיתים ציינו “שהם מעריכים את העובדה שמשרד החוץ הישראלי הפעיל לחץ על אישים ישראליים שונים שלא להשתתף באירועים לרגל יום הזיכרון הארמני”.ב-10 בפברואר 1986, המשנה למנכ”ל משרד החוץ, חנן בר-און, שלח מכתב לאלוף (מיל’) אהרון יריב, מנהל המרכז למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת תל אביב, בנוגע למודעה שהמרכז פירסם והתייחסה לג’נוסייד הארמני.”בהמשך לשיחתנו, ראה בזאת המודעה שהופיעה אתמול ב’ג’רוזלם פוסט’. סימנתי את חמש המילים שהייתי אסיר תודה לו היו נמחקות. כפי שסיפרתי לך מחו הטורקים באופן פורמלי על כמה היבטים במחקר. נציגנו באנקרה דחה כמובן את המחאות מכל וכל. בטוחני שתסכים איתי שאין טעם להוסיף לרוגז הטורקי על ידי אותם המילים במודעה המזכירים את המילה ‘ג’נוסייד'”, כתב בר-און.לפי המברקים שנחשפו לציבור, משרד החוץ הישראלי פעל כדי למנוע קשרים של קהילות יהודיות בתפוצות עם הקהילות הארמניות, ואת מעורבותן בהנצחת הג’נוסייד הארמני. למשל, במברק מ-19 במאי 1981 ששלח שגריר ישראל בפריז למנהל מזה”ת במשרד החוץ, השגריר עידכן שנפגש עם השגריר הטורקי, אשר “ביקש את עזרתנו בקרב הקהילה היהודית בצרפת למניעת גרירת הקהילה היהודית לתביעות הארמניות. הבטחתי לסייע”.במברק מ-24 בפברואר 1987, משגרירות ישראל בארגנטינה למשרד החוץ בירושלים, נכתב כי “בפגישה עם כמה מראשי מועדון ‘הבראיקה’ סיפרו כי ברצונם ליצור קשר עם ראשי הקהילה הארמנית בבואנוס איירס לשתף פעולה בעיקר בתחום התרבותי. ביקשו חוות דעתנו. לאור רגישות הנושא בעיקר מהבחינה הטורקית נא הנחיותיכם”.ב-1 במרץ 1987, מחלקת מזה”ת השיבה “מניסיונותינו ממקומות אחרים אנו למדים שהקהילה הארמנית מבקשת תחילה שיתוף פעולה עם הקהילה היהודית בנושאי תרבות, אך עד מהרה מובילה לנושאים פוליטיים שאין לנו כל עניין לעודדם. לאור זאת לא מומלץ ליצור הקשר המוצע”.במברק מ-30 בספטמבר 1986, ששלח יעקב הדס-הנדלכמן בנציגות הישראלית באנקרה לקונסוליה הישראלית בלוס אנג’לס, הוא עידכן שלפי העיתונות הטורקית, מתוכנן להקים בלוס אנג’לס מוזיאון ג’נוסייד “אשר גם יכיל כמה מסמכים הקשורים למה שמכונה השמדת העם הארמני”.ב-10 באוקטובר, סגן הקונסול הישראלי בלוס אנג’לס, יצחק אלדן, השיב במברק , כי “שמו של המוזיאון אינו ג’נוסייד, אלא מוזיאון הסובלנות, וההבדל בין השניים בוודאי ברור לכם”.אלדן הבהיר כי המוזיאון יקום ליד מכון ויזנטל, ומטרתו להזכיר את העבר ולחנך בעיקר את הדור החדש לסובלנות בין העמים ולהיאבק בתופעות כמו גזענות בכל מקום בעולם. אלדן עדכן שראש מכון ויזנטל, המפקח על הפרויקט, סיפר לו ש”אכן גם הג’נוסייד נגד הארמנים יתפוס מקום כלשהו במוזיאון כאחד הנושאים האחרים ולבטח לא כנושא המרכזי. הנושא המרכזי יהיה השואה של העם היהודי”.ב-8 ביולי 1987, מנהל מחלקת התפוצות במשרד החוץ, גדעון תדמור, שלח מברק לקונסול הישראלי בלוס אנג’לס, בו כתב כי נודע לו שהרב מרווין האייר פועל להקים אנדרטה לג’נוסייד הארמני.תדמור הסביר ש”לישראל אין כל עניין להופיע פומבית כמתנגדת לפעילות הארמנית, אולם בעיקרון יש לנו עניין למנוע פרוליפרציה של ‘שואות’ שרק תגרומנה לטשטוש השואה היהודית הגדולה והיחידה במינה בהיסטוריה האנושית… ישנה בהקשר זה גם בעיית הרגישות של הטורקים וצפייתם של אלה שנסייע להם נגד הארמנים, וזו כשלעצמה בעיה שאינה עניין של מה בכך ושלא נרצה להיות מעורבים בה… אבל, נדמה לי שאין הצדקה היסטורית או מוסרית שהיהודים יהיו יוזמים ופעילים למען השואה הארמנית. לאור הנ”ל אנו מסכימים עם המלצתו של ד”ר יעקב מירון לפעול, בדיסקרטיות מירבית, נגד התגייסות יהודית מודעת למען השואה הארמנית, הקמת אנדרטאות וכדומה”.ב-13 באוגוסט 1987, האחראי על ההסברה בקונסוליה הישראלית בלוס אנג’לס, אילן אלגר, השיב במברק לתדמור כי הוא בא בדברים עם הרב האייר, ואין מדובר באנדרטה אלא בתזכורת לג’נוסייד הארמני במוזיאון שיוקם.אלגר דיווח שהרב האייר אמר שגם הטורקים הפעילו עליו לחץ, כאשר הנימוק שהשתמשו בו “היה נימוקנו הקלאסי המוזכר גם במכתבך – טשטוש הייחודיות של השואה”, וכי במסגרת המוצג הארמני שתוכנן יובא הציטוט מדברי היטלר בקשר להשמדת יהודי אירופה – “מי זוכר היום מה קרה לארמנים”.אלגר הוסיף ש”יש לזכור שייעודו של מכון ויזנטל הוא הנצחת זכר השואה, וקשה לחשוד ברב האייר שהוא מבקש לטשטש אותה”.ב-10 בספטמבר, מנהל מחלקת מזה”ת במשרד החוץ, ד”ר יהוידע חיים, שלח מברק לאלגר, וכתב “נראה שהסברי הרב מרווין האייר שבמכתבך אינם אלא תירוצים, כאשר הסיבה האמיתית לרצונו לכלול הנושא הארמני במוזיאון בית השואה היא שמושלה של קליפורניה הוא ממוצא ארמני ומדינה זו תרמה 5 מיליון דולר למוזיאון… הנושא הארמני הוא שנוי במחלוקת אף בקרב החוקרים, ומכל מקום הוא הפך לפוליטי במטרה לנגח את טורקיה. לא לנו ליטול חלק במאבק הזה
פעלו למנוע הצבעות בפרלמנטים זרים
לפי המברקים שנחשפו, משרד החוץ הישראלי אף פעל כדי למנוע הצבעות בפרלמנטים להכרה בג’נוסייד הארמני. ב-14 ביוני 1985, יוסף למדן משגרירות ישראל בוושינגטון דיווח למשרד החוץ בירושלים כי ב-4 ביוני הצעת החלטה בקונגרס האמריקאי בדבר יום הזיכרון לג’נוסייד הארמני לא השיגה את הרוב הדרוש, ושלח גם רשימה עם אופן ההצבעה של חברי הקונגרס היהודים.ב-7 באוגוסט 1987, סגן שגריר ישראל בוושינגטון עודד ערן דיווח במברק למנהל מזה”ת יצחק ליאור על כישלון ניסיון נוסף לאשר בקונגרס יום זיכרון. במברק מ-9 באוגוסט 1987 ששלח ליאור לערן הוא ביקש את המלצותיו “באילו תחומים נוכל, למרות הזהירות המופלגת בה נקטתם, לקחת קרדיט”.ב-1 בספטמבר ערן השיב לליאור במברק: “אני מציע שלא נפרט כדי לא לעמוד בלחצים בעתיד. חלק מהמעורבים לא רוצה גם להיות מזוהה”. במברק מ-11 באוגוסט באותה שנה, הציר הישראלי באנקרה דיווח לליאור כי “העיתונות הטורקית המשיכה לעסוק בדחיית ההצעה הארמנית, תוך איזכור חלקו של הלובי היהודי בהכשלת הנ”ל”.במברק ששלח שגריר ישראל בטורקיה, יהודה מילוא, לליאור באותו היום, הוא דיווח שבכיר בקהילה היהודית בטורקיה התקשר לשגרירות ישראל “להודות על סיוענו והתערבותנו המהירה. אמר שדאג שבמערכת כאן ידעו היטב”.ב-13 באוגוסט 1987, השגריר מילוא דיווח במברק לליאור כי מנהלת מזה”ת במשרד החוץ הטורקי “הודתה על סיוענו ועזרתנו בוושינגטון. הרחבתי והדגשתי שמה שנעשה היה תוך קשיים רבים, שהבהרתי את אופיים, שעל הרקע שלהם פעלו אנשינו. הגיבה שמבינים ומעריכים זאת”.ב-18 ביוני 1987 עברה בהצלחה בפרלמנט האירופאי החלטה המכירה בג’נוסייד הארמני. במברק ששלח ב-29 ביוני באותה שנה השגריר מילוא למנהל מזה”ת ליאור, הוא דיווח שאמר לבכיר טורקי בעניין ההצבעה בפרלמנט האירופאי כי “היחלצותנו למענם ביוזמת המנכ”ל הינה יוצאת דופן הן בנכונותנו והן בסכנות שנטלנו על עצמנו נוכח קונטרוברסליות הנושא בישראל ובעולם היהודי
הבכיר הטורקי הודה לישראל מאוד “על עזרתנו, שכן ראה שאמנם שינו מספר בלתי מבוטל של חברי פרלמנט, גם יהודים וגם לא יהודים, את הצבעתם בעקבות פעילותינו ופעילותם”.במזכר שהוכן לקראת אותה הפגישה, נכתב שהשגריר מילוא ביקש לומר: “עשינו מאמצים גדולים למענם. בשלבים האחרונים עשינו מהלכים שהיתה בהם חשיפה ממשית. לא פגשנו שום גורם אחר שפעל בשטח למענם… קיבלנו החלטה מדינית יוצאת דופן וחריגה הם חייבים לשתף פעולה בהתאם.. למזלנו הנושא לא יצא עד כה החוצה”.סביר להניח שראש הממשלה לפיד, שהיה עד אחרונה שר החוץ, יודע היטב כי אין שום היגיון ב-2022 מאחורי סרבנות משרד החוץ הישראלי. לאחר שארה”ב הצטרפה לעשרות מדינות והכירה בג’נוסייד הארמני, ברור שהמאבק הטורקי למנוע את ההכרה הגיע לסיום דרכו.נשיא טורקיה, רג’יב טאיפ ארדואן, עסוק בעיקר בביצור הפנימי של שלטון היחיד שלו ובהצלת הכלכלה הטורקית מקריסה מוחלט, שתגביל את ההרפתקאות המגלומניות של ארדואן ברחבי העולם.נראה שעמדת משרד החוץ נשענת כבר לא מעט שנים על החשש שמישהו יזיז את ה”גבינה הארמנית” שלו. למשרד החוץ – שתקציבו, כוח האדם ומעמדו קוצצו עד דק, על ידי ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו והמשרד לנושאים אסטרטגיים – לא נשארו עוד יותר מדי סוגיות שבהן מישהו מקשיב לו.די בהחלטת ממשלת המעבר של לפיד. אין צורך בקידום הצעת חוק בכנסת להכרה בג’נוסייד הארמני. ההכרה קודמה בעבר על ידי חברי כנסת מהאופוזיציה כהצעות חוק, רק כדי לנסות לעקוף את הווטו הקבוע שהטיל משרד החוץ בנושא.אם ממשלת המעבר תעשה זאת, ראש הממשלה לפיד יירשם בספר דברי הימים של מדינת ישראל כמי שקיבל את אחת ההחלטות המוסריות, המוצדקות והאמיצות ביותר מאז הקמתה
ארם מובסיסיאן הוא מהנדס המרכז והמעבדה למערכות נבונות בפקולטה למדעי המחשב בטכניון. עו”ד איתי מק הוא פעיל ועורך דין לזכויות אדם. מובסיסיאן ומק פועלים למען הכרה של מדינת ישראל בג’נוסייד הארמני
